נקלעתי פעם לקבוצה של נשים מבוגרות מאוד. לבד ממני, הגיל הממוצע היה 87. מישהו צעיר ששוחח איתם, שאל אותן ממה הן פחדו כל החיים. הן התחילו לספר: שיקרה משהו לילדים, שמישהו קרוב ימות,  שלא יהיה לי כסף להאכיל, שלא יהיה בית, שלא יהיו חברים, שתהיה מלחמה קשה, שיהיה קשה. אחרי זה שאל הצעיר: ומה מכל מה שפחדתם ממנו באמת קרה? רובן ככולן, הסתכלו אחת על השנייה וענו: "כלום".

חיים שלמים אנחנו עסוקים בלפחד ממה שבסוף לא קורה.. חיים שלמים.

לפני שנה כמעט, ב-4.11.08 ה"אקונומיסט" הכריז שהעולם על סף תהום.

בנק ליהמן ברדרס, פאני מיי, מריל לינץ' ו-AIG קרסו, ברני מיידוף הוצג במגזין "ניו יורק" כג'וקר של בטמאן בעודו נשלח לקלבוש ללא פחות מ-150 שנה. אמרו שאף אחד לא חזה את זה, שהכלכלנים כבר לא בשליטה, שאי אפשר לסמוך על כלום. כותרות העיתונים הבהילו. השוו את המשבר לשפל הגדול של 1929, ציפו להתאבדויות המוניות. תשובה ולבייב הוכרזו ב"מאבק הישרדות", הכותרות צווחו: "משבר פיננסי עולמי" ו"שקיעתה של וול סטריט".

חשבתי, שבסיכום שנה, שווה שנעצור רגע וניזכר לאיזו דרמה נכנסנו, מה היה גודל הפאניקה והחרדה, ומה באמת קרה אחרי שנה…  האם הפחד פגש את המציאות? האם חזיונות החרדה משקפים את מה שקורה לנו בחיים באמת? ומה זה עושה לנו בדרך?

אז נכון, אנחנו בטוחים שאם נדע כל פיפס על הדבר הנורא שעלול לקרות לנו, נוכל אולי להתכונן. נוכל לעשות משהו, לא להישאר חסרי אונים מולו. אך האם הפחד באמת מכין אותנו או משתק? האם כשאנחנו פוחדים אנחנו מסוגלים באמת לחשוב בבהירות, לפעול בעוצמה?

האמת היא, שהפאניקה הזו, שאנחנו בטוחים שתציל אותנו מהפתעה, מכלה את האנרגיות שיש בנו להתמודד עם מה שזה לא יהיה. בסוף מרוב פחדים לפני, גם אם יגיע הדבר הנורא, פשוט נישאר מותשים וחסרי יכולת לעמוד מולו.  כמו שהסבתות הזקנות הראו לי כל כך בבהירות, רוב הדברים שאנחנו פוחדים מהם, לא באמת קורים בסוף… ובדרך, אנחנו מכלים את כל האנרגיות שלנו על לפחד מהם.

שנה אחרי הכותרות המבהילות: לא התמוטטנו, העולם לא הגיע לקיצו, כמה מאיתנו פוטרו, היה לא נעים, כמה חברות נלחצו כל כך, שפיטרו גם כשלא היו חייבים, השכר ירד בערך ב-15-20%, כמה אנשי הייטק קיבלו חופשה כפויה, חלק מהמנהלים נכנסו לתפקידים זוטרים ממה שהיו בעבר, ובכל זאת: כולנו נושמים.

ב-21.5.09  דה מרקר הודיע שהמיתון נבלם. אני לא בטוחה אם זה נכון או לא, כי אין לנו באמת דרך לדעת מה יקרה בעתיד. אבל נכון להווה הנוכחי, אני חושבת שאפשר לסכם, שהפחד, ממשי ככל שיראה בעיתונים ובגרפים, הוא לא יותר משואב אנרגיה משוכלל עם אחריות לשנים.

אז באוירה מהורהרת זו, אני רוצה לאחל לכולנו:

שנה של בהירות ועוצמה,
שנה של שחרור ונוכחות בהוויה
שנה מקסימה, כייפית ונפלאה במיוחד
שבה לך ולכל אחד
יהיו פשוט מיליון רגעים
של התאהבות מתוקה בחיים.

באהבה ענקית ועצומה לכולכם,

רויטל